"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?"
היום לפני שבעים שנה, ב-30 באפריל, 1956, הקריא הרמטכ"ל משה דיין את המילים הללו בנאום ההספד לרועי רוטברג ז"ל, בבית הקברות של קיבוץ נחל עוז. נאום שהפך לטקסט מכונן במדינת ישראל הצעירה, ואפשר דרכו ללמוד הרבה דברים גם על ישראל של 2026, שבעה עשורים מאוחר יותר.
זו הייתה ההלווייה הראשונה בקיבוץ שהוקם רק שנתיים וחצי קודם לכן. רועי רוטברג, בן 21 במותו, היה אחראי הביטחון של הקיבוץ, נשוי ואב לילד, חבר בגרעין הצעירים שהקימו את הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה, 800 מטר מגדר הגבול.
יום לפני מותו, אמורות היו להתקיים בקיבוץ ארבע חתונות, אליהן הוזמנו מאות אורחים מרחבי הארץ. הרמטכ"ל דיין, שהיה שותף להחלטה על הקמת נחל עוז, קיבל הזמנה, והודיע שבכוונתו להגיע. ההתרגשות לקראת האירוע הייתה בשיאה.
אבל בשעות הבוקר של ה-29 באפריל, בזמן שנערכו בקיבוץ הכנות אחרונות לחתונה המרובעת, רועי רוטברג יצא עם הסוסה שלו לסיור בשדות הקיבוץ, ונקלע למארב של חיילים מצרים. הוא נורה למוות, גופתו נחטפה לרצועת עזה, והסוסה חזרה בלעדיו.
האורחים התחילו להגיע, ובהם גם הרמטכ"ל דיין, אבל מהר מאד התברר שבמקום חתונה, הקיבוץ הצעיר צריך להיערך לאירוע אחר לגמרי. בשעות אחר-הצהריים הוחזרה לישראל גופתו של רועי בסיוע האו"ם, והאורחים נשלחו חזרה לבתיהם. דיין אסף אליו את הזוגות שאמורים היו להתחתן, והודיע להם: מסיבה אין, אבל חופה לא מבטלים. הוא הורה להם לגשת לרב ביישוב סמוך כפי שתוכנן מראש, והבטיח לחזור למחרת להלווייה.
בקיבוץ נחל עוז לא היה בית קברות ב-1956. את הקבר הראשון, קברו של רועי, חפרו על גבעה יפה ממזרח לקיבוץ, ממנה אפשר להשקיף על העיר עזה ובימים נדירים אפילו לראות קו דק של ים. מאות אנשים הגיעו ב-30 באפריל, 1956, לגבעה העדינה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון לרכז הביטחון של נחל עוז, וגם דיין התייצב, עם נאום קצר אותו שלף מכיס החולצה.
מורה בבית-ספר תיכון בישראל שהיה מנסה היום להקריא את הנאום הזה בשלמותו בכיתה, היה מסתבך עם משרד החינוך של יואב קיש. כבר בפסקה הראשונה של הנאום, דיין עובר על "חוק הנכבה" של מירי רגב, ומכיר באסון ובכאב של הפלסטינים בעזה, אלה שאיבדו את הבתים והאדמות שלהם ב-1948 והפכו לפליטים.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ומול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
גם את המשך הנאום מעניין לקרוא בישראל של 2026, מדינה בה המילה 'אחריות' התרוקנה מתוכן, ואף-אחד לא אחראי על כישלון עצום שבגללו נהרגו ונרצחו 1200 איש ביום אחד. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", אמר אז דיין. "איך עצמנו את עינינו, מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?" קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לעצימת עיניים מאשר "חמאס מורתע", "יש לנו אינטרס לשמור את חמאס בשלטון", "חמאס לא מעוניין בעימות בעת הזו" ושאר הדיקלומים ששמענו כל השנים. אבל אין במערכת השלטונית דיין שיבוא וישאל, איך עצמנו את עינינו.
המסקנה העיקרית של הנאום הייתה קשה וקודרת. "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".
הקיבוצניקים הצעירים שעמדו סביב הקבר, חלקם עדיין איתנו היום ועדיין צעירים ברוחם, לא אהבו את המסר הפסימי עד אימה של דיין. רבים מהם האמינו, ועדיין מאמינים, שיכולים להיות פה חיים אחרים, טובים יותר, גם אם לא מחר בבוקר. הנאום הפך למיתולוגיה ציונית, אבל דווקא "קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז ונושאת את שערי עזה הכבדים", כפי שתיאר אותם דיין, היו בין המבקרים החריפים ביותר שלו.
בישראל של 2026, הוויכוח שהתקיים אז בין דיין לבין חברי הקיבוץ הצעירים, כבר כמעט לא מתקיים. רוב הישראלים מזדהים לגמרי עם המסר של דיין, שנכתב היום לפני 70 שנה, אבל כאילו נכתב היום בבוקר. לדעתי, זה ישתנה בשנים הקרובות, כמו שדיין עצמו השתנה עם השנים והיה שותף להסכם השלום עם מצרים בתור שר החוץ של ממשלת בגין. גם הוא למד בסוף להכיר במגבלות הכוח, ובצורך להשלים את הפעולה הצבאית בפעולה מדינית.
מי שרוצה לקרוא עוד על האירוע המכונן הזה בהיסטוריה הישראלית, יכול למצוא את הסיפור המלא - החתונות, הרצח של רועי רוטברג, הנאום של דיין וגם הקטע שנמחק ממנו בגרסא הרשמית - בפרק השני של "קו התלם", הספר שפרסמתי על נחל עוז ב-2024. כן, הכותרת עצמה לקוחה מתוך הנאום, וגם מאחורי זה יש סיפור מעניין על איך נראה גבול ישראל-עזה בשנות החמישים.
לסיום, חשוב לציין שרועי רוטברג היה רכז הביטחון הראשון של נחל עוז שנפל בהגנה על הקיבוץ, אבל לא האחרון. בשבעה באוקטובר, 2023, נפל בקרב אילן פיורנטינו, שכן וחבר אהוב, רבש"צ מוערך ואבא מדהים לשלוש בנות. לפני שבועיים הוא הועבר לקבורה בנחל עוז (אחרי ה-7.10 לא ניתן היה לקבור ביישובי הגבול, והרבה משפחות מעבירות רק בחודשים האחרונים את אהוביהן לבתי הקברות של היישובים). המילים של דיין חשובות גם היום: "מעצמנו נבקש את דמו", ומזכירות לנו להתעקש על ערך האחריות, שאילן ייצג במעשיו באותו בוקר, והרבה אנשים אחרים מנסים למרבה הצער לטשטש ולמחוק.