לבקשת אחי @TopazLuk, הנה הטור של בן כספית על קניידלך:
יש משהו מטריד בקניידלך. לא הטעם — הטעם בסדר. לא המרקם — המרקם הוא עניין בין אדם לאלוהיו. מה שמטריד זה מה שהקניידלך חושף על החברה הישראלית. כי אין נושא אחר, אולי מלבד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמפלג את העם הזה בצורה כל כך עמוקה, כל כך אלימה, כל כך בלתי ניתנת לגישור. רך או קשה. זהו.
שתי מילים. וביניהן — תהום.
נתניהו, כצפוי, מעולם לא נקט עמדה. שנים הוא מתחמק. בכל ראיון חג, בכל הצהרה לתקשורת, הוא מצליח איכשהו לעקוף את השאלה. “אני אוהב קניידלך,” הוא אומר, בחיוך מחושב של מי שתרגל את המשפט מול המראה. רך או קשה? “טוב.” נקודה. ראש ממשלה שמוכן להתעמת עם איראן, עם ביידן, עם בנט, עם כל גורם בעולם — מסרב להגיד אם הוא צד רך או צד קשה. ואתם עוד שואלים למה אין אמון.
שרה, אומרים לי, נוקטת עמדה ברורה. קשה. אבן. קניידלך שאפשר לשחק איתו כדורסל. מהסוג שסבתא היתה מגישה ואתה היית מחייך ואומר “מעולה” ואחר כך הולך לזרוק את זה לפח כשהיא לא מסתכלת. זה, אגב, מסביר הרבה. כי מי שגדל על קניידלך קשה — מפתח שריון. ומי שמפתח שריון — יכול לגור בבלפור שבע עשרה שנה בלי להניד עפעף.
הדרמה האמיתית היא מאחורי הקלעים. בישיבת הקבינט האחרונה, כך מספרים, סמוטריץ׳ עלה עם הצעת חוק לחייב קניידלך קשה בכל מוסדות המדינה. “עניין של זהות,” הוא אמר. בן גביר דרש שיוסיפו שום. דרעי הציע פשרה של בינוני. הקואליציה כמעט התפרקה. כרגיל.
ובינתיים, בחוץ, במטבחים הקטנים של ישראל, סבתות ממשיכות לעשות מה שהן תמיד עשו. לוקחות מצה, ביצים, שומן, מלח. ערבוב. גלגול. בישול. בלי ייעוץ תקשורתי, בלי סקר דעת קהל, בלי קבינט מטבח. הן לא צריכות ועדת חקירה כדי לדעת כמה מלח לשים. הן פשוט יודעות.
אולי זו הבעיה. יש לנו מדינה שלמה שיודעת לעשות קניידלך, ומנהיגות שלא יודעת לעשות כלום. ביבי ימשיך להתחמק. הקניידלך ימשיכו להתגלגל בסיר. והעם — העם ימשיך לאכול מה שנותנים לו, רך או קשה, ולהגיד שזה בסדר. כי מה, יש לנו ברירה? הקניידלך הוא קניידלך. ואנחנו, כרגיל, במרק.