אני אוהב את הסדרה על זהבי.
אני חושב שהיא טובה, אפילו טובה מאוד לפרקים. אני חושב שהיא חשובה, כי היא מייצרת מוצר כל כך נדיר בארצנו - דוקו ספורט טוב. היא מביאה את אחד הסיפורים הכי מרתקים שהספורט שלנו אי פעם ייצר.
אבל אני גם קצת כועס על הסדרה על זהבי. לפעמים כועס הרבה. אני חושב שהיא מפוספסת, אני חושב שכל הנושא הכרונולוגי שם מתערבב בסלט מעצבן, ואפילו עוברת תחושה שיש שם מעט זלזול באוהדי הספורט שמכירים את הסיפור. יש שם קפיצות לא הגיוניות (איפה סיפור בניון והחדר?), והתמקדות לעיתים בכמות ולא בייחודיות, בסיפור הרדוד לעיתים, ולא בסיפור הספורטיבי.
ועדיין, אפילו עם ההטייה המובנת וההגיונית לעבר זהבי בסדרה (בזמן שהוא יוצא על שלל אנשים, בלי תגובה ראויה מהם, למשל), הוא יוצא שם אמיתי, כן וחשוף. הוא מזכיר לכולם שהוא זהבי, גם אם "סמל המכביזם" מתנגש מול מכבי ת"א (כן, הוא יעדיף 40 שערים בלי אליפות מאשר 15 עם אליפות. זה זהבי, והרי לא חשבתם אחרת).
הוא חושף שם את עצמו, את הפגמים שלו, האימפולסיביות שלו, את המשפחה שלו. הסדרה הזו נותנת הצצה לשי זהבי, לעוצמות שלה, לייחודיות שלה, ולעובדה שהיא - כמו שאמר @talberman - "הערן זהבי של נשות הכדורגל".
אבל בעיקר הסדרה הזו חושפת את הפצע.
פצע פתוח וחשוף של אדם שנפגע מאב נוטש, פעם אחר פעם, ולא מסוגל לסגור את הפצע. הפצע הזה מלווה אותו מהרגע הראשון, הפצע הזה מלווה אותו כשחקן כדורגל וכאב לילדים. הפצע הזה הופך אותו למי שהוא על המגרש, הפצע הזה הופך אותו ל"רכרוכי" ועדין נפש מול הילדים שלו. היחידים שיכולים להגיד לו שהוא טועה - והוא לא יידע מה לענות.
אבל ערן זהבי הוא דוגמא כיצד הופכים את הפצע הלא מתרפא הזה לקעקוע, לסימן על הגוף - ולא כזה שמשתלט על הגוף. כזה שנגלה לנגד עינינו מול המראה בכל מבט, ומוצב כמטרה בכדי להגיע לגדולה. גדולה שמעטים הגיעו אליה, כמו ערן זהבי.
על הסדרה, היתרונות והפגמים בה, דיברנו בהרחבה בפרק החדש של "לא כוחות" (לינק להאזנה בתגובה הראשונה).
ומה עוד?
התרגשנו לקראת פתיחת העונה בפרמייר ליג, שיתפנו חוויות מאואזיס ועל הדמות של פפ גווארדיולה שהופיעה לה על הבמה, נזכרתי איך השתנו חיי לפני כמעט בדיוק 20 שנה ואפילו התמקדו בביזאר של השבוע - צעצועי מין שנזרקים לעבר הפרקט ב-WNBA.
האזנה נעימה