האיראנים, מה הם אומרים?
דובריו השונים של המשטר האיראני מדברים את עצמם לדעת. אז הלכתי שלושה חודשים אחורה (חתימת ה-MOU) וקראתי עשרות רבות של הצהרות, מאמרים וראיונות של גורמים רשמיים (כולל כמובן הודעות לאומה של ח'אמנהאי הבן), מדינאים ואנשי צבא בכירים, מאמרי דעה בעיתונות הממסדית, מומחים, פרשנים ועוד.
חיפשתי את הנושאים המהותיים ששולטים בשיח באיראן, בדגש על מגמות, תהליכים ותפיסות. התוצאה לפניכם עם 10 הסוגיות המובילות וכמה מילות פרשנות. רשימה של חלק מהמקורות - למטה. תודה למערכת של
שחבריה מנטרים כל "פיפס" באיראן.
1. נקמה
העיסוק בצורך לנקום על חיסול עלי ח'אמנהאי הוא יומיומי ואובססיבי. השיח הוא על נקמת דם – "דמו הטהור והקדוש של האמאם השהיד."
מלשכת המנהיג היורש, בנו של ח'אמנהאי, מג'תבא, יוצא המסר כי הנקמה היא שליחות אלוהית ומשימה קבועה ומתמשכת.
מקום של כבוד בנקמה שמור לנשיא טראמפ. הקריאות לחסלו ולהביא את ראשו מופיעות בכל מקום (כולל בשלטי חוצות). גם מקומו של נתניהו לא נפקד, והשניים מוגדרים רוצחי האמאם.
הדיווחים עוסקים גם במהלכים מבצעיים שנוקט המשטר למימוש הנקמה, כולל תוכניות קונקרטיות של גופי המודיעין, רשימות חיסול, הנחיה לרשות השופטת להכין תיקים על הפשעים נגד העם האיראני, והצעות לפרס על ראשי ה"פושעים".
2. כשמג'תבא אומר כן למה הוא מתכוון?
הזעם הדתי על חיסול האמאם, מנהיג השיעים, עומד בסתירה לנכונות להיכנס למו"מ עם ארה"ב ואף להגיע עמה למזכר הבנות (MOU).
סביב המו"מ עם ארה"ב מתפתחת מחלוקת עמוקה, כולל התפלפלויות הלכתיות והאשמות בבגידה, בתוך שורות ההנהגה האיראנית.
הכל מתחיל כשמג'תבא מוציא הודעה דו-משמעית לפיה "עקרונית" הוא לא קיבל את ה-MOU אבל מאשר אותו. בהודעתו נטען כי אינו תומך בהצעות טראמפ, שנבעו מחוסר האונים של הנשיא האמריקאי, אבל סומך על ההתחייבויות שקיבל מהנשיא פזשכיאן והמעל"ל (המועצה העליונה לביטחון לאומי) שישמרו על זכויות העם האיראני וחזית ההתנגדות.
על רקע עמדתו העמומה והדו-משמעית של מג'תבא מתחיל באיראן "מחול שדים".
מצד אחד, פזשכיאן מתאר את האישור שקיבל ממג'תבא, שאמר לו כי אם מזכר ההבנות יזכה לרוב של שלושה רבעים מהקולות במעל"ל הוא יקבל אותו. המזכר זכה ל-12 מתוך 13 הקולות. גם קליבאף (יו"ר המג'לס) ולצידו הזרמים באיראן התומכים בדיפלומטיה מעלים על נס את ה"נצחון האסטרטגי הגדול" במו"מ.
מנגד, מבקרי פזשכיאן וקליבאף טוענים כי הם סטו מהחלטת המנהיג והקווים האדומים שהתווה, ובגדו בעם ובמולדת. השניים מואשמים בקידום הפיכה נגד מג'תבא (יש הסבורים כי לשכתו היא שמזינה את הטענות) ובניסיון להחליש את מעמדו ולהעביר את מרכז הכובד למעל"ל.
תילי תילים של פרשנויות, כולל הלכתיות, ביחס לכוונותיו של מג'תבא מתפרסמים חדשות לבקרים. כך למשל, העיתון כיהאן, שופרו של המשטר, מבחין בין שני מושגים – "רשות" המנהיג לעומת "שביעות רצונו" או "דעתו". העיתון טוען כי מצב בו המנהיג מאפשר למוסדות המדינה לפעול בנושא מסוים (לנהל מו"מ על בסיס ההסכם) למרות שהוא עצמו אינו שלם אתו ואפילו מחזיק בעמדה אחרת, אפשרי, ואף מביא דוגמאות מהעבר.
תומכי הממשלה טוענים כי אם "ניישם כל דבר שהמנהיג אומר כדעתו" אז אין צורך בשום מוסד אחר, וגם המעל"ל והמג'לס (הפרלמנט) מאבדים משמעות. עפ"י גרסה זו המנהיג מביע עמדה והיא עוברת בחינה מקצועית, ורק מרגע שהמנהיג מקבל החלטה, כולם מתיישרים לפיה ומבצעים אותה.
על רקע המחלוקת הזו, מתרבות הקריאות לצורך באחדות ומג'תבא יוצא באחרונה בהודעה כי המחלוקות הפנימיות משרתות את אויבי איראן, שתופסים אותן כסימן להתפרקות. הוא אף מעניק, במשתמע, "הכשר" לאנשי המו"מ, ומדגיש את אמונו ב"מאמציהם הכנים של פקידי כל שלוש הרשויות לטובת האומה". ספק אם ההודעה הזו צפויה לשים קץ למחלוקת, גם אם זו כבר פחות אמוציונלית על רקע קריסת ה-MOU.
3. שינו הדוקטרינה הצבאית
גורמי המשטר וכלי התקשורת המזוהים עמו חוזרים ומבהירים כי איראן עברה מתפיסה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יוזמת ומרתיעה, הכוללת פעולה/מכה מקדימה, שתפתיע את האויב ותסכל את היערכותו לתקוף את איראן.
האיראנים מבהירים כי אין סיבה להמתין עד שאיום על המדינה יתגבש ויהפוך לממשי, וכי לא יתנו לארה"ב להכתיב את העיתוי והקצב. "הדופק של שדה הקרב עובר לידי איראן, שלא תאפשר לאויב לעצב את מגרש המשחקים." במסגרת זאת, תם גם "עידן התגובות המידתיות", ואיראן לא תהסס "לנהל מו"מ תחת אש."
האיראנים מביאים כדוגמה למדיניות החדשה את מתקפת הפתע נגד בסיס מואפק סאלטי (אלאזרק) בירדן, ב-28 ביולי, וטוענים כי מדובר בסיכול מקדים של היערכות התקפית של האויב, שצבר כוחות ויכולות בירדן.
הם מבהירים כי מכה מקדימה נשקלת כל הזמן גם במציאות הנוכחית, ואם איראן תזהה ריכוז כוחות, תנועות ופעולות שמעידות על כוונה לחזור למלחמה, היא לא תחכה ותפעל ראשונה.
באופן דומה, אם המצור על איראן יימשך, קיימת תקרת זמן שתהפוך בסופו של דבר ליוזמה צבאית מקדימה, במטרה לשבור את הסגר, ולהפוך אותו ליקר עבור הצד השני ("אם לא נייצא נפט אף אחד לא יוכל לייצא").
4. שינוי הסדר האזורי
האיראנים מדברים הרבה על שינוי המשוואות ומאזן הכוח במערב אסיה. השליטה במיצר הורמוז היא רכיב מרכזי בשינוי הזה, ואיראן לא תאפשר לחזור לתנאים ששררו במיצר ערב המלחמה. הורמוז הוא לא "קלף משחק זמני", אלא הציר והבסיס העיקרי לכינון הסדר הבטחוני ומשוואות ההרתעה באזור.
האיראנים מדגישים כי בניגוד לישראל, מדינות ערב הבינו שהמשך המשבר והמלחמה, לא רק שלא מוחק את איראן אלא מכניס את האזור כולו למעגל של חוסר בטחון. כולם מבינים כי בלי איראן לא ניתן לעצב ארכיטקטורת בטחון יציבה במפרץ ובמערב אסיה. בין ישראל לאיראן, הערבים בוחרים באיראן, כי התרחבות המלחמה והפיכתה למלחמת התשה הן סיוט בטחוני עבורן.
בנוסף, עוצמתה של איראן מאפשרת לה לערוב לביטחון שלוחיה, שעל קיומם היא פורשת חסות. בין היתר, איראן הכריחה את ארה"ב למשוך ברצועת "הכלב המשוגע" שלה באזור (ישראל) ולהושיבו במקום. בעלי בריתה של איראן מספקים לה ביטחון הרחק מגבולותיה, ולהיפך. "אחדות הזירות" שהייתה רעיון שהתקיים בחדרי התכנון והמבצעים, הפכה במלחמה למציאות.
5. הרתעה
האיראנים עסוקים מאוד בסוגיית ההרתעה, שהשבתה מוגדרת כאחת מהמטרות המרכזיות של המלחמה. בולטים בשיח יצירתיות בהמשגות וחידושים לשוניים. כמה דוגמאות: "מהרתעה פסיבית להרתעה פעילה מוחלטת", "הרתעה לאחר מעשה" [לפניו היא כשלה כשאיראן הותקפה], "תפיסת הרתעה משולבת", "גיאומטריית הרתעה חדשה" ועוד.
בפועל השיח מתייחס למרכיבי ההרתעה הבאים: עמידות המשטר, צבא-טכנולוגיה-עומק אסטרטגי, זרוע טילים שמחליפה עליונות אווירית, אחיזה בהורמוז ("פי עשר מאטום"), השמדה הדדית וודאית של בסיסים ותשתיות אנרגיה, נחישות להמשיך במלחמה, וכמובן הסף הגרעיני.
6. גרעין
שתי מלחמות יזומות נגד איראן הולידו שיח רחב המשקף חשיבה על שינוי אסטרטגיית הגרעין של איראן, ובכלל זה על עדכון הפתווה של ח'אמנהאי האב, האוסרת להצטייד בנשק גרעיני. הדיון מרתק, ונסוב לא פחות על היבטים דתיים הלכתיים מאשר על מאזני הרתעה, הקרנת כוח ואסטרטגיה.
המסר הוא כי לאיראן יש את כל היכולות לייצר פצצה אם תחליט על כך, וכי הגיע הזמן לעשות זאת, לאחר שהוכח כי אחזקה באורניום מועשר ל- 60% לא מספקת לאיראן הגנה. בין היתר נטען כי איזון גרעיני בין איראן לבין ישראל וארה"ב, עשוי דווקא להותיר את העימות ביניהן בשליטה.
ברקע, קוראים גורמים שונים, כולל בכירים במשטר, לשקול פרישה של איראן מה-NPT.
מכאן מתחיל הוויכוח המעניין על הפתווה. מצד אחד נטען כי היא בתוקף עד שמג'תבא, שבינתיים מחויב לדעתו של אביו, לא יחליט אחרת. עד אז נשק גרעיני אסור.
מצד שני, ישנן טענות כי נשק גרעיני, ולו טקטי, לשם הרתעה ושרידות המשטר הוא עניין שונה מנשק לשם השמדה המונית. המחזיקים בתפיסה זו גורסים כי שמירה על המשטר היא הכלל ההלכתי העליון, והוא יוצר פסיקה הלכתית משנית, כך שאיום גרעיני על עצם קיום המשטר מייצר נסיבות שישנו את הפסיקה המעשית (הפתווה).
7. השמדת ישראל
נושא זה אמנם לא נתון לדיון יומיומי, אבל שב ועולה כל פעם מחדש, ומשקף את המחויבות של המשטר ליעד חיסול ישראל.
כך למשל, נציג המנהיג במשה"מ (משמרות המהפכה) מצהיר כי "לא נוותר על האידיאל של השמדת המשטר הציוני"; דרשנים מבטיחים כי לא ירחק היום בו ישראל תושמד, בעוד שאיראן, ציווילזיציה בת אלפי שנים, תישאר; נשמעות קריאות לחיסול ה"משטר המזויף והממזר" שחייב להיעלם, ועוד שורת ביטויים ממיטב סיסמאות הז'אנר המוכרות.
מעניין יותר הוא הדיון בהשמדת ישראל במסגרת מלחמה מכריעה נגדה, ש"תסיים את העניין". לדברי יועצו של קאליבאף גם אם זה לא יקרה במלחמה הבאה, אסור לנטוש את המטרה של "ריסוק ראש הנחש". לשיטתו [בניגוד לתפיסה הדתית] כל עוד המשטר הישראלי קיים בצורתו הנוכחית וחותר נגד איראן, לא ישרור בה בטחון בר-קיימא. לכן, איראן עוסקת בהכנות לעימות הגדול עם ישראל שהוא בלתי נמנע ויביא להכרעתה.
8. עמידות המשטר
באופן טבעי במלחמה דוברי המשטר יוצאים מגדרם כדי להוכיח שהמשטר האיראני הסב לארה"ב וישראל תבוסה מוחצת, גילה כושר עמידה מרשים, ויכול לעמוד ולהילחם ככל שיידרש, כיאה לכוח אזורי גדול.
מנגד, מדברים הרבה על טראמפ, שכצד המפסיד, כרע ברך והתחנן בפני איראן שתיכנס למו"מ.
כל המזימות לשינוי המשטר באיראן כשלו. קבוצות הטרור הבדלניות בגבולות המערביים דוכאו במהירות, והמצור לא ערער את בטחון המשק האיראני (מוצרי יסוד ומזון, גז, נפט, תשתיות) שתפקד בזכות ניהול והיערכות נכונים של המאגרים האסטרטגיים.
גם אסטרטגיית "עריפת הראשים" של ארה"ב וישראל כשלה, כי בעשורים האחרונים איראן עברה שינוי פרדיגמטי מ"מודל ריכוזי פרמידלי" ל"מודל רשתי מבוזר". מוקדי הכוח באיראן הם צמתי החלטה עצמאיים, של מפקדים צעירים בני הדור השלישי של המהפכה, שהופכים את דם השהידים למנוע מבצעי. חיסול פיזי של דור שלם של מפקדים, לא רק שאינו יוצר פגיעה במכונת ההגנה של המדינה אלא מביא אל השדה דור צעיר, חזק ונחוש יותר.
זו גדולתו של המנהיג השהיד שבנה מנגנון של הכשרת מחליפים, בכל הדרגים והרמות האזרחיות והצבאיות.
9. חולשה פנימית ומשבר
למרות כל המסרים ה"מגויסים", פה ושם נשמעים גם קולות כפירה, שטוענים כי הורמוז "התהפך עלינו", כי המשטר הביא על איראן מצור וסנקציות, שמשתקים אותה גם מבחינה הגנתית וצבאית, כי איראן כשלה ב"נקמת האדון", כי המשטר הגיע למבוי סתום ביכולתו לנהל את המדינה והוא נמצא בחוסר תפקוד על סף קריסה, כי חזבאללה הובס וכו'.
המסרים האלו משתלבים בעיסוק נרחב ביותר בתקשורת במשבר הכלכלי שחווה הציבור האיראני על רקע: שחיתות המשטר, אינפלציה והדפסת כסף, קריסת הריאל, יוקר המחיה, התייקרות המזון (שליש מהאיראנים לא אכל בשר אדום במשך שנה), אפס יצוא נפט, ירידה בכושר ההשתכרות, תורי ענק בתחנות הדלק, שיבושים מתמשכים בבנקים ובביטוח לאומי, בעיות נזילות, אבטלה גואה, תשתיות חשמל ומים בקריסה, הפסדים תפעוליים, ועוד ועוד.
בכירי הממשלה, ופזשכיאן בראשם לא מכחישים. פזשכיאן הודה באחרונה בראיון ארוך עמו, כי איראן מתמודדת עם התנאים הקשים ביותר לאורך ההיסטוריה של המהפכה. קאליבאף מצדו, מזהיר כי "אם האזרחים יהיו רעבים לא נחזיק מעמד".
10. איומים בסגנון סדאם חוסין
מדי פעם נשמעות טענות באיראן כי בחריין היא חלק מאדמת איראן, שנותק מאם המולדת. השליטים הסונים בבחריין נקראים להסיר את הלחץ על השיעים במדינה, תושביה המקוריים של בחריין.
על רקע זה, נשמעים איומים לפלוש לבחריין, בתגובה למתקפה קרקעית נגד איראן. נטען כי כיבוש בחריין (וכווית) ישפיע באופן עמוק על משוואות המלחמה.
כמה משמעויות
העיסוק האובססיבי בנקמה, מבהיר כי צריך לקחת בשיא הרצינות את האיומים על בכירים בארה"ב ובישראל.
למנהיג איראן ישנה בעיית סמכות, בין היתר כי הוא נרדף ומבודד מסיבות של בטחון אישי. התוצאה: סרבול בקבלת החלטות, מחלוקות פנימיות קשות בהנהגה בהיעדר הכרעה ברורה, וניצול הוואקום על ידי גורמי כוח שונים, בדגש על גורמים בממסד הבטחוני והצבאי.
בעיית הסמכות של מג'תבא, בולטת בסוגיית הגרעין. קריאת תיגר הלכתית מצד אנשי דת על הפתווה, היא אירוע חסר תקדים באיראן.
העיסוק הפומבי בפתווה ובצורך לשנותה, ממחיש כי מדובר בעניין דתי רציני ביותר המחייב את המשטר האיראני.
הדיון הפומבי בסוגיית הגרעין משקף דיון פנימי בתוך המשטר. הכיוון הוא עלייה במשקל הטיעונים בעד התגרענות. החלטה של איראן לפרוץ לפצצה גרעינית עלולה להתקבל במהירות. משימתה העליונה של ישראל, יותר מכל דבר אחר, היא למנוע ולעכב בכל דרך (דיפלומטית, כלכלית, צבאית או אחרת) את קבלת ההחלטה הזו, ובוודאי למנוע את מימושה, בתיאום מלא עם ארה"ב.
בשתי המלחמות האחרונות עם איראן ארה"ב שלטה באופן מוחלט בהסלמה. השינוי בדוקטרינה הצבאית האיראנית נועד לקחת מארה"ב ומישראל את השליטה הזו.
אמנם קל יותר להצהיר על כך מאשר לעשות, אבל תקיפות מפתיעות של איראן בעתיד, צריכות פחות להפתיע אותנו. יתרה מכך, הדוקטרינה האיראנית הצבאית החדשה, לסיכול איומים בהתהוות, מייצרת כר פורה למיסקלקולציה בין כל הצדדים.
גם ישראל וגם איראן מכריזות על "שינוי פני האזור". שתיהן יכולות לרשום הישגים אסטרטגיים, ודווקא בגלל זה התחרות ביניהן רחוקה מקו הסיום.
גמר חתימה טובה
מקורות
גורמים ומוסדות רשמיים: מג'תבא, פזשכיאן, קאליבאף (יו"ר המג'לס), עראקצ'י (שר החוץ), קאא'ני (מפקד כוח קדס), רצ'אאי (מזכיר המעל"ל), קאא'ם פ'נאה (סגן נשיא לעניינים ביצועיים), אז'אהי (ראש הרשות השופטת), רחים צפוי (יועץ צבאי למנהיג, לשעבר מפקד משה"מ), מהדי מחמדי (יועץ קאליבאף, ה"אסטרטג" של המשטר) ויליאתי (יועץ המנהיג) חדאד עאדל (המועצה לקביעת האינטרס), מחמד קמי (ראש ארגון התעמולה האסלאמית), מחמד אסלאמי (ראש הארגון לאנרגיה אטומית), מחמד באקר ח'ראזי (איש דת אולטרה שמרני), עבד אלנאצר המתי (נגיד הבנק המרכזי), מעל"ל, משה"ח, משמרות המהפכה, כומ"ז, ח'אתם אלאנביא, מועצת המומחים, חברי פרלמנט (מג'לס), נציגי המנהיג בגופים השונים, דרשני יום השישי.
כלי תקשורת ועיתונים: סוכה"י תסנים ופארס (מזוהות עם משמרות המהפכה), כיהאן (שמרני קיצוני), מהר, איסנ"א, קול איראן (עיתון לשכת המנהיג), דאפאע-פ'רס, רג'א ניוז (שמרני), ש'ארסוק, ג'ואן (שמרני), דנאי-י אקתצאד, ג'אם-ג'ם, וטן אמרוז, ח'ראסאן.
פרשנים/אקדמאים, לשעברים: שריעתמדארי (עורך כיהאן), סעיד לילאז (כלכלן), חמיד רצ'א אצפי (דובר משה"ח לשעבר), וחיד אשתארי (מבקר משטר), סיד רצ'א צדראלחסיני (מומחה ליחסי חוץ) , מצטפא ח'וש ש'שם (עורך פארס), מחמד ג'ואד לאריג'אני (האח של), מנוצ'הר מתכי (שה"ח לשעבר).