זכויות אדם ואוטואנטישמיות (או: מה המניע הרגשי לשינאה העצמית?)
חרדה קיומית אוחזת באליטות של ישראל בימים אלה ממש. הנה אנחנו עומדים להקים מחנות אוהלים בדרום רצועת עזה, והנה יאמרו עלינו שהעברת אוכלוסיה מאזורי קרב למחנה אוהלים דומה למחנות ריכוז. נאצים, יאמרו עלינו. מוטב אם כן, סבורים אבירי המוסר הרדיקלים, מוטב שנאמר זאת עצמנו – כלומר על אותו חלק מעצמנו שאינו אנחנו – כדי שנתבדל מהם ואולי נימלט מאימת החרם לחברת "בני התרבות", כלומר חברתם שאל אלה שאנחנו מסרבים לומר עליהם אנטישמים.
עוד לא נגמלה, האליטה שלנו. היא עדיין מתעלמת. היא עדיין חושבת שאם רק נחמיר עם עצמנו בנושא זכויות הפלסטינים, או לפחות תבדל היא מאלה שאינם מחמירים מספיק, אם רק נחמיר הרבה מעבר למה שדורשים אחרים מעצמם ושדורשים דיני המלחמה מהם, אם רק נאשים את עצמנו מספיק חזק, ייתרצו הגויים ויפסיקו לנדות אותנו מקהלם.
כי אם לא – שוד ושבר! – נהפוך למצורעים ומנודים באמת. ולכן יוצא השמאל מגידרו כדי לחרף את ממשלת ישראל, כמו שאקדמאים יוצאים מגדרם לחרף אותה אף הם, בתקווה שהדבר יוציא אותם מן הכלל, כדי שיוכלו לעבור דרך הסדק שנותר עדיין בין משקוף האנטישמיות הישנה, לדלת החרם האקדמי. מתחת למסווה דק של מוסר סלקטיבי – ליהודים אינם סולחים ולערבים כן – מצטרפים חברי המאיון המוסרי העליון למחנה השונאים בתקווה למלט את עצמם ממחנה השנואים.
שהרי יש באוטואנטישמיות תקווה, ויש בה נחמה. הכל יהיה הרבה פחות מפחיד לו יצוייר שהאנטישמים צודקים.
כי האנטישמיות היא הרי דבר לא רציונאלי ומפחיד. היא הופכת את היהודי לאחר, לזר, למצורע, למגורש, בלי שיש לזה הצדקה שניתן להבין אותה. היא תופעה נפשית שנובעת כמו מעיין של ביוב מתוך הפחדים הקמאיים של אחרים, מתוך המרתפים האפלים של הנפש, שהנאורות קיוותה תמיד שתוכל לנקות ולשקם אותם באמצעות אורה הבהיר של התבונה. היא נדהמה לגלות שהתבונה אינה יודעת איך לרסן את הרגש. שאור לא תמיד מחטא, ועוד פחות מזה מנקז. שכשמאירים אל הביוב אפשר אולי לראות מה יש בו, אבל אף אחד עוד לא פתח סתימה בעזרת פנס.
“אור, עוד אור”, קרא יוהאן וולפגאנג גתה.
"לא!" השיב לו מיגל דה אונמונו. "חום, חום, עוד חום. כי אנחנו מתים מן הקור, לא מן החושך".
ולכן מדורות השבט לא ייכבו, אורה של התבונה לא יגרש את האמונות הטפלות, שאינן אחרי ככלות הכל, רק רוחות רפאים, אלא הד ללא מודע של חברות שלמות כמו גם של יחידים, וזכויות האדם האוניברסאליות לא ירפאו את השונות ועוד פחות מכך את החרדה מן הזר. האדם יישאר בול עץ עקום, ולמרבה הצער אור אינו מיישר בולי עץ. החום שבני אדם זקוקים לו, ימשיך לעקם אותם.
וכך המשיכו מדורות השבט לבעור והשבטים, שהתגלגלו בלאומים הוסיפו להסתופף סביבם, וגם לגרש מהם את היהודים.
אבל היהודים קיוו להסבר. וכאן באמצע הצומת הזה פנו ל"זה לא את זה אני". כי אם ההסבר הוא שהאנטישמים צודקים, אם נמצא את הפגם בעצמנו, אם נמצא ביהודים את הרוע, אז הכל יבוא על מקומו בשלום. או לפחות על מקומו בשרשרת ההיסקים הרציונאליים. השינאה פחות מפחידה אם היא מצדקת, והכי נעים: אפשר לעבור ממחנה השנואים למחנה השונאים, ובתור בונוס, להרגיש שזה בשם הצדק – מה יכול להיות נעים מזה? למה להפוך מיהודים לסתם אנוסים, אם אפשר לדלג מעל האנוסים ולהפוך ישר לאינקוויזיטורים?
היום אפילו לא צריך להיות קתולי, מספיק לנפנף בצעיף האוורירי, השקוף כמעט, של זכויות האדם האוניברסאליות, בצדק הקליל הזה, הנקי, הפשוט והזך. אפשר אפילו להאשים את היהודים שאינם מתמסרים לו בקלות בכך שבגדו ביהדותם: הרי מי לימד שכל בני האדם נבראו בצלם? ומי שיגיד אחרת, מי שיוסיף עוד פסיק על הכלל המופשט הזה, נוכל לומר לו, "זו לא היהדות שלי". את היהדות "שלי", הכללית, המדוללת, אפשר להלביש במחלצות נזירות חמורים עשויים מדפי דוחות בצלם, ולקוות שכך בלבוש הסגפני הזה, האנטישמים יאמצו אותה אל חיקם, יקבלו את בעליה, לפחות כל עוד הוא אינקוויזטור של דת זכויות האדם, כלומר אינקוויזטור כלפי אחיו.
ורק משום מה, אותם יהודים מומרים ל"זו היהדות שלי" שאין בה שום דבר שאינו כללי, שום דבר שלא עבר חיטוי אוניברסאלי, אותם יהודים משום מה לא שואלים את עצמם למה, בזמן שאותנו מאשימים בהפרת זכויות אדם, לחמאס או למולות מאיראן מוכנים לסלוח על כל הפרת זכויות אדם שיכול הדימיון לצייר, עד השאיפה המוצהרת לרצח עם, וכולל הניסיון להגשים רצח עם בפועל.
אז אולי הגיע הזמן להפנים סופסוף את העובדה שזכויות אדם אינן הסיבה אלא התירוץ, ושלא משנה כמה נקפיד עליהן בד"צ הכשרות של האוניברסאלית ימשיך לחסוך מאיתנו את החותמת הנכספת?
אז לפיכך, ומאחר שהשינאה ממילא תימשך, כדאי לפחות שיפחדו מאיתנו. ליתר ביטחון.
זה אכן מצער. מה לעשות? אבל כמה שלא תנסה האליטה הגלובליסטית שלנו - אפשר לקרוא להם 'ניידים' אם אתם רוצים, ואולי יותר טוב 'ניידים מדומים' – כמה שלא תנסה, האליטה הזאת תאלץ לוותר על חלומה להיות נאהבת אצל הגויים, בחופשות הסקי, בכנסים האקדמיים, בריטריט הבינלאומי של עובדי גוגל, במועדון טעימות היין בטוסקנה, במסיבת הטבע בדרום אמריקה, במועדון הסקס בברלין, או בשבתון בקיימבריג'. מצער - אבל זה המצב. ושום שינאה שלא יפגינו לעמם ולמולדתם, לא תהיה לעולם יותר מפלסטר זמני. כי כמו שכתב פעם המשורר אבא קובנר:
לא נמל
היא הבגידה
לא אי
רק מפרש מקופל בסופה.
שבת שלום.