1/המאמר שלי הבוקר ב Ynet וידיעות אחרונות:
אמש חזינו ברגע נדיר בתולדות האומות. לא לעתים קרובות צומחת ברית כמו זו שצמחה בין ארה"ב ובין ישראל. לעתים נדירות בלבד ברית שכזו מקבלת ביטוי ברור, חד משמעי, נוקב. הנאום של הנשיא ג'ו ביידן אמש היה רגע כזה. לפני כל נגיעה באסטרטגיה והרתעה, היה בנאום הזה משהו שחסר מאוד בנאומי האיומים שבוקעים מראשי ממשלת ישראל: אמפטיה. כאב. תיאור הטרגדיה האישית של משפחות הנרצחים. הוא לא רק נראה מזועזע. הוא היה מזועזע. הוא המחיש רגשות שישראלים חשים, ומנהיגיהם מתקשים לבטא. אך הוא עשה, כמובן, הרבה יותר מזה. ביידן העניק אמש למדינת ישראל תחושת ביטחון וגיבוי. ואי אפשר להדגיש עד כמה זה היה חשוב במישור האסטרטגי, הוא שיגר איום לחיזבאללה. חד משמעי. לגבי האפשרות שתיפתח מתקפה מצד נסראללה, אמר ביידן, יש לי רק מילה אחת, "DONT". וכשהוא אמר זאת, לצד משפט על העברת נושאת מטוסים לחופי ישראל, המסר היה ברור. ברור כמו הכוח של צבא ארה"ב.
האמירה הזו נותנת לישראל מרחב ביטחון לפעול באגרסיביות (מוצדקת) ברצועת עזה, בעודה יודעת שארה"ב נותנת לה גיבוי בגבול הצפון. אך היא עושה אפילו יותר מזה: היא ממחישה לאלה מאיתנו שחשים תחושת אובדן וחוסר ביטחון, שישראל איננה לבד. ולא רק שאיננה לבד, יש לה לצדה את אמריקה ואת ג'ו ביידן, שהגדיר ומגדיר את עצמו כציוני. הנבלים והטיפשים פה ששללו את אמריקה, את עוצמתה וערכיה, או את נאמנותו של ביידן לחופש ולמדינת ישראל - צריכים להסתלק בבושת פנים מהשיח שלנו.
אנחנו צוללים בתוך ים של כאב וגבורה. ובתוכו, בין ההלוויות ושיחות הטלפון הקודרות על עוד אחת או אחד שמתברר שנפלו או נרצחו בטבח, מזדהר האור. החקלאי שניצל מהקיבוץ בעוטף עזה שחולם על לחזור ולזרוע את שדותיו. הלוחם שמתקשר ואומר – רציתי לומר שהימ"חים מלאים, והציוד טוב, ואנחנו מלאים ברצון להצליח. המתנדבים שפוקקים את המדינה, את צמתיה, את שבטי הצופים וקני הנוער העובד, הצייצנים בטויטר שמנהלים קרב הסברה מפואר וצורבים את התודעה הבינלאומית, המסעדנים שמכשירים את המטבחים שלהם כדי שיוכלו לשלוח מנות ללוחמות ולוחמים, הנדבנים שמוכנים לשלם על טיסות, אפודים קרמיים, רובים, כל מה שתגידו. אך בעיקר, הנחמה הגדולה היא סיפורי הגבורה. אנשים זקוקים לגבורה ברגעים האלה. הגבורה של כיתות הכוננות בקיבוצים, שרק עליהם צריך לכתוב מגילה חדשה בתולדות העם היהודי. הגבורה של אמהות, לוחמות, לוחמים, של מפקדים בכירים, שהסתערו מייד, בלי להמתין, פועלים מול כוח עדיף מספרית, משלמים בחייהם על כשל מנהיגותי, מודיעיני וצבאי שלא נראה בהיסטוריה של ישראל.
ברשימה הארוכה הזו של נחמות בימים הנוראיים והמצמיתים האלה, חסרה מילה אחת: הממשלה. היא לא עושה את כל הדברים הללו. היא נעדרת. שריה הפטפטנים נדמו. אתמול, כשהחלו לדבר, היה כבר עדיף שיחזרו לשתוק. לא ראינו אותם בוכים עם המשפחות. אצל רובם, לא ראינו פעולות מהירות, נדרשות, של יוזמה ויצירתיות. ובטח שלא ראינו קבלת אחריות קולקטיבית, כנדרש. כחוק.
אנחנו ערב הקמת ממשלת חירום. בנימין נתניהו חלם כל השנים שהוא וינסטון צ'רצ'יל. בשלב זה, הוא מנהל את המלחמה כמו נוויל צ'מברליין. כמו צ'מברליין, הוא הופתע. כמוהו, הוא המנהיג שהיה אחראי בעת המחדל. כמו צ'מברליין, הוא לא מצליח להתעשת. כמו צ'מברליין הוא נאחז בכסא ובהרכב הקבינט הנוכחי שלו. המו"מ הארוך שניהל להקמת ממשלת חירום הוא האירוע הביזארי ביותר בהיסטוריה המוזרה ממילא של הפוליטיקה הישראלית. יותר יהודים נרצחו בארץ ישראל ביום אחד מאשר בכל עת אחרת בהיסטוריה הקרובה, ונתניהו ביקש לוודא שקואליציית ה-64 שלו תישמר.
ההחלטה המזעזעת שלו או של צוותו לשלוח לחדשות 12 את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פוליטרוק מפוקפק, מעידה על שיקול הדעת הכללי. חוסר היכולת של נתניהו לרדת לפרטים, בניגוד נניח לאריאל שרון או יצחק רבין, נמצא בעוכריו. צ'רצ'יל היה מאוהב בצבאיות, עמוס רעיונות, יורד לפרטים באופן אובססיבי; ערב הפלישה לנורמנדי, הוא עבר על רשימות הציוד של הלוחמים, ושאל את הגנרל מונטגומרי מדוע הוא לוקח אתו מרפאת שיניים ניידת (כי חייל עם כאב שיניים לא יילחם, השיב מונטגומרי). נתניהו רחוק מזה. איך אני יודע? כי אתמול, כאשר ביקרתי בגבול הלבנון, סיפרו לי ראשי יישובים ומועצות שהם מתחננים, מתחננים, שכיתות הכוננות שלהן יצוידו ברובים. הם עם אקדחים. הם עלו לשידור ברדיו וצעקו. אתם חושבים שראש הממשלה, לשכת ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצרו איתם קשר? ומה אתם חושבים, שראש הממשלה, אישית, דפק מתישהו על השולחן והודיע לשרי הממשלה שמשפחות החטופים יקבלו טיפול אישי, מהיר, עוטף ומהיר?